בפסח האחרון החלטתי לנסוע עם שני בניי הקטנים לטיול של שלושה ימים לקמפינג באזור בית שאן. לקחתי איתי את המשפך למקרה שאצטרך, אבל בסופו של דבר לא באמת השתמשתי בו אפילו פעם אחת. היו שירותים ציבוריים שהיו מלוכלכים, כהרגלם של שירותים ציבוריים, אבל ברי שימוש.
היה כיף ונחמד (וחם, 43 מעלות), וביום השלישי נכנסנו לאוטו לחזרה הביתה.
הכנסתי את כתובת הבית שלנו ברמת גן ל-Waze והתחלנו בנסיעה. באיזשהו שלב בדרך התחלתי לראות הרבה חיילים סביבי, שילוט של יישובים וצמתים שאני מכירה רק מהחדשות ורק בהקשרים של פיגועים. יישובים והתנחלויות, שלעולם לא הייתי נכנסת אליהם בכוונה, בטח לא בימי מלחמה, בטח לא עם שני ילדים קטנים באוטו. הבנתי מאוחר מדי שלא בדקתי את המסלול ונכנסתי בחוסר זהירות מבחינתי לשטחי C. מעולם לפני כן לא טרחתי לבדוק איזה שטח נמצא באיזו רשות, אבל מסתבר שבעוד שטחי A ו B נמצאים באחריות הרשות הפלסטינית ונחשבים לאזורים מסוכנים לישראלים, שטחי C נמצאים ברשות ישראל ואין שום בעיה חוקית לנסוע דרכם. עם זאת, במצב המלחמה הנוכחי, כשרק שבועיים לפני כן היו שם שני פיגועים, הרגשתי סכנה ברורה ומיידית. כל הדרך ניסיתי לאזן בין ניסיון להאיץ כדי להימנע מפיגוע ירי ובין החובה להאט כדי להמנע מתאונה, וכל זאת עם שני ילדים קטנים באוטו. לפחות ישנים. הנסיעה באזור המסוכן ארכה כשעה כשבאמצע התחלתי להרגיש שאני חייבת להתפנות. אין טעם להוסיף מדוע לא העזתי לעצור. העדפתי שמושב האוטו יתמלא בפיפי ולא לעצור באזור שהרגשתי בו מאד לא בטוחה.
אחרי שעה נסיעה, ובשנייה שהבנתי שיצאנו מהשטח הזה ואנחנו מתקרבים הביתה – הייתי חייבת לעצור. אין סיכוי שאצליח להתאפק עד הבית.
מצאתי אזור חניה שקט יחסית אך עדיין עם תנועה ואפילו מצלמות. לא מקום שנוח לאשה להתפנות בו, אם היא צריכה להוריד מכנסיים ותחתונים בשביל זה.
וברגע זה, ובכן, הערכתי כל כך את הרגע בו לקחתי איתי את המשפך לטיול. שלפתי אותו מהתיק, ו... עשיתי פיפי. בעמידה. בלי להסתתר מאחורי שום שיח. זה היה כל כך נוח ומשחרר, נקי מחששות של מי יראה וכמה לא נעים.
הייתי ממליצה לכל אחת שיהיה לה אחד כזה בתיק, למקרה שהיא נכנסת בטעות לשטחים. ומפה.
